החלטה בתיק ת"א 619-03-12

לפניי בקשה מטעם המבקשת לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

עניינה של התביעה בנזקי גוף, אשר נגרמו לתובע עקב תאונת עבודה שאירעה לו במסגרת עבודתו בשירות הנתבעת ביום 8.3.04 (להלן: "התאונה").

1.         התביעה הוגשה ביום 1.3.12, בחלוף תקופת ההתיישנות.

2.         ביום 12.7.12 הגישה המבקשת "בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ולהימנע ממחיקה מחוסר מעש". במסגרת בקשה זו לא הועלתה טענת ההתיישנות.

3.         ביום 5.8.12 הגישה המבקשת כתב הגנה, במסגרתו טענה כי " תביעת התובע התיישנה ויש לדחותה על הסף... התובע גרם לנזק ראייתי בכך שהשהה את הגשת תביעתו במשך כשמונה שנים ובכך נהג כמי שויתר על עילת תביעתו" [ההדגשה במקור].

4.         ביום 27.3.13 הגיש המשיב תחשיב נזק וביום 4.4.13 הגישה המבקשת "בקשה לבית המשפט הנכבד", במסגרתה עתרה לפטור מהגשת תחשיב נזק מטעמה, נוכח העובדה כי התביעה אינה נתמכת בחוות דעת רפואית, כי הנכות שנקבעה במל"ל אינה מחייבת וכי תחשיב הנזק מטעם התובע הינו מעבר לסמכות בית משפט זה.

5.         ביום 8.4.13 התקיימה ישיבת קדם משפט, ובה נקבעו הוראות בדבר הגשת חוות דעת מטעם הצדדים ובדבר השלמת ההליכים המקדמיים (להלן: "ישיבת קדם המשפט"). במסגרת ישיבה זו נמנעה המבקשת מלהעלות את טענת ההתיישנות. 

6.         ביום 9.6.13 הגיש המשיב בקשה לפטור מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו בשל מחסור כיס. ב"תגובה לבקשה לפטור את התובע מהגשת חוות דעת רפואית", התנגדה המבקשת לבקשת המשיב כאמור וטענה כי " בראשית הדברים תחזור הנתבעת על טענתה בכתב ההגנה לפיה תביעת התובע התיישנה!" [ההדגשה במקור].

7.         ביום 18.7.13 הגישה המבקשת הבקשה מושא התביעה שלפניי.

8.         אין חולק כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. עם זאת, המשיב טוען כי המבקשת זנחה טענה זו שעה שטענה זו לא הועלתה על ידה במסגרת קדם המשפט מיום 8.4.13.

9.         עוד טוען המשיב, כי נבצר ממנו להגישו במועד, נוכח מצבו הכלכלי ואיומי המבקשת כי תפטרו מעבודתו. לטענתו, בסופו של דבר, הנתבעת מימשה איומיה ואילצה אותו לפרוש מעבודתו לאחר הגשת התביעה. עוד טוען המשיב, כי הסיכויים לקבלת התביעה גבוהים ביותר. משכך, עותר הוא לדחיית הבקשה וחיוב המבקשת בתשלום הוצאות לדוגמא. לחלופין, עותר המשיב לחיוב המבקשת בתשלום הוצאותיו בגין ניהול ישיבת קדם המשפט מיום 8.4.13. 

10.        מנגד, טוענת המבקשת, כי די בכך שהעלתה את טענת ההתיישנות במסגרת כתב ההגנה ואין באי העלאתה במסגרת ישיבת קדם המשפט כדי לראותה כמי שזנחה הטענה. 

דיון והכרעה

11.        לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה על נספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ואנמק.

12.        סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כדלקמן:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

13.        סעיף 3 הנ"ל מהווה מחסום דיוני להעלאת טענת ההתיישנות בכך שקובע, כי אם לא הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה, לא יוכל הנתבע להעלותה. הפסיקה עמדה על הרציונל המונח בבסיס מחסום זה, והדגישה כי מטרת סעיף 3 לחוק, הינה למנוע הליכי סרק, כך שיתנהלו הליכים משפטיים ממושכים בתביעות, שלמעשה, התיישנו, ובסופו של דבר, רק בתום ההליך או בשלב מתקדם אחר, יעלה הנתבע טענת התיישנות, אשר תייתר את התביעה כולה (ראה ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365).

14.        כמו כן, אופייה של טענת ההתיישנות הינו דיוני ולא מהותי. משמע, מעמדה "חלש" יחסית, ואיננו שווה ערך לטענת הגנה מהותית. אמנם, זכותו של נתבע שלא יתנהל כנגדו הליך משפטי שהתיישן, אולם על מנת לאזן בין מעמדה האמור של טענת ההתיישנות, אל מול זכותו זו של הנתבע, נקבע החסם האמור בסעיף 3 לחוק.